ריצ'רד ברודי, בדרך כלל מבקר קולנוע של מגזין הניו יורקר, פרסם לפני כמה שבועות רשימה של הקלטות הג'אז המושלמות. זאת, בתגובה על רשימה מקבילה של מבקר המוזיקה הפופולארית של המגזין, סשה פרר-ג'ונס (שעוררה הדים), המונה את הקלטות המוזיקה המושלמות של כל הזמנים תוך התעלמות מוחלטת מאמני ויצירות ג'ז. ההצדקה לכך היא שפרר-ג'ונס עוסק מבחינתו ביצירות סאונד מושלמות, כלומר הקלטות שמאחוריהן עומדת מחשבה הפקתית כלשהי ושימוש יצירתי ומשמעותי באמצעי אולפן וסאונד על מנת לגעת בשלמות. רוב תקליטי (ויוצרי) הג'ז, בניגוד לכך, מקדשים את הפרפורמנס ואת הנגינה. האולפן מבחינתם הוא במקרה הטוב כלי תיעוד ניטראלי בלבד. ברודי, כחובב ג'ז מושבע, הרגיש שזו ההזדמנות להעלות שאלות לגבי הפקת מוזיקה ומהותה.
מהו תפקידו של המפיק? להיות אשף אולפן מבריק המשתמש בחומרים (ובאמנים) העומדים לרשותו רק כאמצעי להפגנת הוירטואוזיות והשליטה שלו באמצעי האולפן? או שמא תפקידה של הקלטה מושלמת היא היכולת ליצור חיבור מרתק בין נגנים ויוצרי מוזיקה מבריקים ולהקליט את המפגש ביניהם ואת האנרגיה שהוא מייצר בזמן אמת ללא תכנון או התערבות כלשהי? שתי התשובות והגישות לגיטימיות, אבל עושה רושם שהדגש בשנים האחרונות הוא על אמנות האולפן. לדעת ברודי הגיע הזמן לחזור ולעסוק בהקלטת הפרפורמנס כאמנות הפקה לא פחות תובענית, אמנותית וויטאלית. כמות גדולה מדי של הפקות בימינו נשמעות אולי מושלמות ומבריקות, אבל גם מעט חסרות חיים. תפקיד לא פחות חשוב של מפיק טוב הוא לייצר חיות וקסם בנגינה ובביצוע. לדאוג לליהוק ולאינטראקציה הנכונה בין נגנים ויוצרים. להקליט את הקסם באולפן מבלי להפריע לו או אף לקטוע אותו בזמן אמת משיקולי שלמות הקלטה או ניסויים אולפנים.
במקרה זה, לדעת ברודי, הקלטות ג'ז כמו Out There של אריק דולפי או Peace של Archie Shepp המככבות בראש רשימתו, הן בין ההקלטות המושלמות של כל הזמנים. הוא קורא ליכולת ההקלטה הזו 'ללכוד את השלמות במקרה' וגם 'להקליט את הנשמה בפעולה'. אלה הגדרות יפות ושתי הרשימות עוררו לא מעט רשימות נוספות של הקלטות מושלמות ברשת וגם דיון ער. למשל: האם חייב להיות ניגוד או הפרדה בין שתי הגישות? ומה עם מפיקים כמו תיאו מצ'רו, בריאן אינו, תום וילסון או סטיב אלביני, שמשלבים בוירטואוזיות ורגישות בין שתיהן? אלה חלק מהשאלות עליהם גם מתווכחים לא מעט מורים ותלמידים בבית הספר.
יהיה מעניין להרכיב רשימת הקלטות רוק או מוזיקה אלקטרונית על בסיס הקריטריונים של ברודי, כלומר הקלטות מושלמות של רוק או מוזיקה אלקטרונית שהפרפורמנס החי עומד במרכזן. למשל -The Gumbo Variations (1969) או Sister Ray (1968) במוסיקת הרוק ו-Live At The Liquid Room (1996) או Decks, Efx & 909 (1999) במוזיקה האלקטרונית. כדאי להאזין לפלייליסט המלא של שתי הרשימות. יש שם לא מעט בחירות מעניינות ותגליות.
להמשך האזנה – Tatran הרכב ישראלי צעיר וטוב שבוחר בגישה של ברודי בהקלטות שלו.
תחייה מחודשת לאמנות הרמיקס?
יצירה כתובה? ג'אם? קטע אקלטרוני? שיר? ההתנסות בפורמטים שונים של יצירה והבחירה בפורמט הנכון ליצירה האישית הן שאלות שיוצרים (ותלמידים) עוסקים בהן. למשל פורמט הרמיקס:
הרמיקס נראה בימינו כאמצעי טכנולוגי להתאמת שירים או קטעים מסוימים לז'אנר או לקהל מועדונים מסוים. בשנות השמונים והתשעים הוא היה פורמט אמנותי. אמנים כמו Larry Levan ו-Walter Gibbons, Matthew Herbert , Dj Shadow ו-Andrew Weatherall השתמשו בפורמט כשדה התמודדות ופרשנות מרתק עם יצירותיהם של יוצרים אחרים והגיעו להישגים דומים לאלו של הקאבר בשנות השישים (נזכיר פה רק את Walk On By של אייזק הייס, את אינספור הפרשנויות המבריקות של נינה סימון לשירים ואת All Along The Watchtower של ג'ימי הנדריקס). כמו הקאבר, ירד הפורמט לאחר עידן שיא והפך לפונקציונאלי ושיווקי. רמיקסים מצוינים המשיכו לצאת לאור באלמוניות ובאופן מפוזר, אבל עבור אמני אולפן אמיתיים הרמיקס הפך לעוד אפשרות שלעיתים רחוקות מניבה פירות. לאחרונה נראה שזה משתנה.
הנה המלצה לרמיקס שלActress אחד היוצרים השחורים המעניינים הפועלים כיום באנגליה שנותן פרשנות רדיקלית ויצירתית לשיר Rumble של הזמרת קליס והמפיק Dave Sitek. מומלץ לשמוע גם את האלבום היפה Ghettoville של Actress שיצא השנה.
סיאטל עוברים לשחור
הנה קטע היפ הופ מצוין של צוות מפיקים לבנים בשם clipping (MC Daveed Diggs, William Huston, Jonathan Snipes) שבאו ממוזיקת noise במקור וחתומים בלייבל הגראנג' המקורי sub pop, שהתחיל להפיק היפ הופ מחתרתי בשנים האחרונות.
איגי פופ פונה ליוצרי מוזיקה צעירים לגבי עתיד תעשיית המוזיקה
קצת קשה לחשוב על איגי פופ כמרצה. אבל זה אכן קרה: הוא הרצה השנה במסגרת ההרצאות The John Peel Lecture של ה-BBC לזכר שדרן הרדיו הבריטי האגדי).
מסתבר שפופ עובד כבר כשש שנים כשדרן בתחנת הרדיו של ה-BBC , והוא מסביר כי כמוזיקאי הנאמן לעצמו ועצמאי הוא חייב לעשות את זה, כי אינו יכול להתקיים עוד רק ממכירות המוזיקה שלו. לכן הוא מופיע בנוסף בפרסומות. את המוזיקה שלו הוא מעדיף לעשות היום בזול, ולא עבור רווח או כסף. פופ רואה בכך את האפשרות היחידה להישאר נאמן לעצמך כמוזיקאי בעידן הנוכחי ובעתיד. כותרת ההרצאה שלו (שכדאי לשמוע עד הסוף) היא: "Free Music in a Capitalist Society". פופ טוען שהמטרה של אתרים כמו You-tube, השייכים לתאגידים, היא להפוך את המוזיקה, כתוצר בפני עצמו, למשהו חסר ערך. הרווחים מהמוזיקה מתקבלים מהשימוש בה ע"י מדיומים אחרים ותאגידים. מי שמפסיד מההתפתחות הזו בחברה הקפיטליסטית של הדורות האחרונים הוא היוצר העצמאי, שהמוזיקה שלו נצרכת בחינם, ומטרת השוק היא להפוך אותה לחסרת ערך בפני עצמה. מי שמרוויח מזה הם אמנים תאגידים כמו להקת U2 למשל, שמשתמשים במוזיקה שלהם כפלטפורמה לקידום חברות תאגיד כמו Apple. המוזיקה עצמה היא כבר לא העניין בשוק הקפיטליסטי של ימינו. לכן על מי שמעוניין לעסוק במוזיקה כאמנות לא לעשות אותה לצרכי פרנסה ורווח. מבחינת פופ זו בשורה אופטימית, כי היא משחררת את המוזיקאי מחלום הבלהות של דורות המוזיקאים האחרונים – הצורך בהצלחה ובהכנסה כלכלית והפשרות האמנותיות שבאות עם זה, כמו גם תחושת הכישלון הצורב, כאשר למרות כל המאמצים ההצלחה והרווחה הקפיטליסטית מסרבת לבוא. הסיפור העצוב של פופ על להקת הרמונז בהקשר זה הוא מרתק.
פופ מדגיש את חשיבות החינוך והלימוד בהתפתחות האישית שלו כאמן, ומברך את כל העוסקים בדבר. הוא רואה את היכולת ללמוד ואת המחויבות ללמד מוזיקה כחלק מכריע מהמאבק על שמירת גחלת המוזיקה האותנטית בדורות הבאים. הוא מבדיל בין יוצרים סקרנים, חוקרים וחסרי יכולת לפשרה אמנותית כמוהו, כגון פיטר גבריאל או בוב דילן ו-תום יורק, לבין יוצרים מוזיקליים העסוקים בלהפוך לתאגיד, כפי שפופ מגדיר את זה. מדובר בשתי תפיסות עולם מקצועיות שונות. על הוצאת אלבום הסולו האחרון של יורק ברשת הוא מברך כמודל עסקי אלטרנטיבי ואתי שאפשר ללמוד ממנו כמוזיקאי חופשי לדורות הבאים.
יש כאן ניתוח כנה, אמיץ וחף מכל התלהמות וסנטימנטליות של נושאים שכל הניגש לעסוק במוזיקה היום מתלבט בהם. פופ אומר את הדברים עם הרבה הומור ובתיבול של סיפורי רוק'נרול טובים ויפים. מומלץ להאזין וללמוד.
שתי להקות רעש מעניינות
בהמשך לדבריו של איגי פופ על אמנים ולהקות שהולכים עם האמת האמנותית שלהם עד הסוף:
Dope Body הם הרכב נויז אמריקני מבולטימור הנחשב לממשיך דרכה הצעיר של להקת Rage Against The Machine. הם הוציאו השנה אלבום אדרנלין מצוין בשם Lifer הלוכד את האנרגיה וההתלהבות של ההופעות שלהם באופן נאמן יותר מאלבומים קודמים.
Goat הם הרכב רוק ניסיוני אלמוני משוודיה שמופיע עם מסכות כבשים בלבד ויוצר מוזיקה רועשת ורוחנית. הם הוציאו השנה אלבום בשם Commune עבור הלייבל sub pop שהוא יצירה הבנויה משכבות של מריחות סאונד ורעש ודגימות של יוצרים אפריקאים איזוטריים שמתחברים לאווירה שבטית. הנה השיר Words מהאלבום וביצוע לייב לשיר אחר ממנו בשם Talk To God להדגמת ההיבט השבטי.
המלצה לסיום על שתי יוצרות
יסמין חמדאן הקימה יחד עם זאיד חמדאן את להקת Soap Kills החלוצית בביירות ב-1997. אחר כך נדדה מאירופה לארה"ב בחיפוש אחר זהות ובית. השנה היא קוצרת פירות וזוכה להכרה ולפרסום בצדק בזכות ביצוע שלה לשיר Hal בסרט הפולחן Only Lovers Left Alive של הבמאי ג'ים ג'רמוש. מומלץ לצפות בביצוע היפיפה ובסרט.
המפיקה והזמרת הכווייתית Fatima Al Qadiri חיה ויוצרת מוזיקה אלקטרונית בארה"ב ונעה בין זהויות, ז'אנרים ותחפושות בכל שיר. בשנה שעברה היא הוציאה Ep אינסטרומנטלי מעניין בשם desert Strike שצייר חוויות שלה ממלחמת עיראק. השנה היא מוציאה את Asiatisch, שממצב אותה רשמית כיוצרת אלקטרונית מבטיחה. הנה Shanzay מתוכו, גרסה אלקטרונית (בסינית) לשיר Nothing Compares To You של Sinead O'Connor. אל קדירי לא שרה אלא חברה מסין.