בכל אולפן תקני נמצא לפחות זוג אחד של מוניטורים מקצועיים שאמורים לתת למפיק את התמונה האמיתית של הסאונד והמיקס בקטע עליו הוא עובד.
מה הופך רמקול מסתם רמקול למוניטור ?
התשובה הרבה יותר פשוטה ממה שהיא נראית בהתחלה. הסוד טמון בצורת היענות הרמקול לטווח התדרים שהוא נותן.
רמקול רגיל יהיה רמקול בעל "צבע" מסוים , אם ניקח אותו ונשווה אותו לרמקול רגיל אחר , סביר מאוד להניח שהמוזיקה שנשמיע בשניהם תשמע שונה מאוד בין האחד לשני.
למשל, באחד ייתכן שנשמע את התדרים הנמוכים בצורה הרבה יותר חמה וטובה, לעומתו, בשני נשמע דווקא את הצלילים הגבוהים בצורה שתהיה נעימה מאוד לאוזן.
לפי הדוגמה שנתנו, ברמקול הראשון היענות הרמקול לתחום התדרים הנמוך גבוהה יותר ביחס לשאר התדרים, וברמקול השני היענות הרמקול לתחום התדרים הגבוהים תהיה גבוהה יותר ביחס לשאר התדרים.
אם הדברים היו כ"כ פשוטים כמו בדוגמה, חיינו היו קלים יותר. אך בפועל לכל רמקול רגיל יש הרבה תחומים שמודגשים ביחס לשאר תחום התדרים. הסיבה העיקרית היא שיצרני הרמקולים רוצים למכור, ומנסים לייפות כמה שיותר את הצליל לאוזניי הלקוחות.
כשאנחנו מפיקים קטע, אנחנו רוצים שהוא יישמע כמה שיותר טוב בכל מערכת אפשרית. אם נשתמש ברמקול הרגיל הראשון מהדוגמה להפקה שלנו, יהיה לנו עודף תדרים נמוכים (מאחר והוא מדגיש את התדרים האלה) וזה יגרום לנו כמפיקים להנמיך אותם כדי שהקטע שלנו יישמע טוב. אבל, אם ניקח כעת את הקטע שהפקנו ונקשיב לו בסט הרמקולים השני מהדוגמה יהיה חסר לנו תחום התדרים הנמוכים…
זה בעצם כל הסיפור.
מוניטור מקצועי הנו רמקול שתוכנן מלכתחילה להגיב בצורה שווה ככל האפשר לכל תחום התדרים ובכך להתאים את ההפקה שלנו לכמה שיותר סוגי רמקולים. אם נרצה להיות ציוריים משהו נוכל לקרוא למוניטור, רמקול "שקוף".
למרות הכל, אין מוניטור שהוא שקוף לחלוטין וכמעט שאין סביבה אקוסטית מושלמת. לכן המפיק חייב להכיר את המוניטורים שלו ואת הסביבה האקוסטית בה הוא נמצא, טוב ככל האפשר .
חשוב מאוד לציין שחדר שבו האקוסטיקה אינה טובה, יבטל למעשה את פעולת המוניטור – להעביר לאוזנינו את המידע המוזיקלי כמו שהוא ללא תוספות או גריעות כלשהן.
עדיין לא ברור? הנה סרטון שיסדר לכם את הראש: